חיים חדשים בזמן מלחמה

הבת הגדולה שלהם הבטיחה לאמא אביבה, אל תדאגי אבא יגיע ללידה"
(שמות בני הזוג שונו לבקשתם מטעמי בטחון שדה)

כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, הייתה אביבה בחודש התשיעי להריונה. בעלה, דניאל, גויס למילואים ביחידה

המובחרת בה הוא משרת. בבת אחת, נאלצה אביבה לתמרן לבד בין הטיפול בשתי קטנטנות, עבודה ודאגה
לבעלה. לא היה לה רגע פנוי להתכונן ללידה השלישית שלה – היא רק ידעה שהפעם, היא כנראה תכנס לחדר
הלידה לבד.

אף אישה לא רוצה לקבל טלפון המבשר לה שבעלה נפצע במהלך מילואים, אבל עבור אביבה ודניאל, הטלפון הזה

דווקא סימן תקווה קטנה: ביום ראשון בבוקר, כשהגיע תאריך הלידה המשוער, התקשר דניאל לאביבה וסיפר לה
שהוא נפצע בזמן תרגיל ונמצא בדרך לבית החולים ברזילי. אביבה ביקשה שיעבירו את דניאל לבית החולים
איכילוב, כדי שתוכל להיות קרובה אליו, והצוות הרפואי נעתר לבקשת הזוג – תוך שעות, הועבר דניאל לניתוח
בבית החולים איכילוב, ממש באותו זמן בו נכנסה אביבה לחדר הלידה. מחלקת השיקום, ששמעה את הסיפור
המרגש של הזוג, העבירה את המיטה של דניאל לחדר הלידה, והוא שכב, לצד אשתו, בזמן שהביאו לעולם חיים
חדשים בזמן המלחמה.

פגשנו אותם בעת השחרור שלהם ממלון בייבי ליס, שם נחו, התאוששו ומילאו מצברים לקראת השלב הבא. זה

היה הלילה הראשון שלהם יחד מאז היציאה של דניאל ללחימה. הם מספרים "כמות האנשים הטובים שפגשנו
בדרך פשוט מדהימה, מאחורי כל גוף שפגשנו אם זה בתי החולים, משרד הביטחון או משרד הרווחה תמיד היה
אדם עם שם, אדם שראה אותנו וליווה אותנו יד ביד בכל דבר שהיינו צריכים. גם כאן כשפגשנו את גיה והצוות
במלון כל אחד ואחת תמיד חייכו אלינו ונתרמו ישר כדי לגרום לנו להרגיש בבית. וזה מה שלקחנו מהמלחמה
הנוראית הזאת, האנשים המדהימים שיש לנו פה בבית וההתגייסות המיוחדת שלהם למטרה."

ישבנו כולנו רגע לפני החזרה הביתה והחזרה של דניאל לשיקום והזלנו דמעה, של כאב, כעס, אושר וגם קצת
תקווה. כי זה מה שנשאר לנו לקוות.